שופר או חצוצרה

הגיע הזמן לעשות חשבון-נפש. השאלה היא אם מישהו מוכן לשלם מראש את החשבון- והאם הנפש יהודי הומיה או סתם צועקת על מישהו במטוס.

צריך ללמוד היטב את הלכות בורר. השאלה היא האם להפריד את הפסולת בסל המחזור, או להיפרד מהסל- לטובת סל מצרכים מלא.

פעם אחת ולתמיד צריך לומר את האמת במשפט אחד: התקשורת הישראלית טועה מדי יום במילוי תפקידה הרשמי- בעיקר בגלל סיבה אחת עיקרית: אף אחד לא טרח להגדיר מהו. ובהיעדר תפקיד מוגדר הופכת תעשיית התקשורת בישראל-בעזרתם של כלים מכלים שונים המשקים בכלי זהב שנקנו בכסף-לממליכת מלכים, להפיכתם לנציבי מלחים, לנביאה בשער, לזו הנשאלת "ההיית או חלמתי חזון-בלהות", לעורבא-פרח, לכדור-בקנה, לשופטת, לתליינית, ולמוציאת שם-רע במשפט- שבדרך כלל מוצג בראווה גם ללא חלון הזדמנויות לנסקר- כדי לפתוח במסע שכנוע מתוזמר שזמנו לא עבר.

מה קרה לה לאותה שליחות-קודש? שליחות שהופקדה בידי בני האדם מיום בו החליט ה-אדם ה-ראשון שהוא אינו רוצה לחיות בעולם בו הכל מוגש לו על מצע מפלגה אחת ויחידה- דהיינו אותיות "השם"- ולהתחכם בעצמו, על ידי אכילה מפרי עץ הדעת כדי לבחור לבד מה נכון- ומה ראוי לבג"צ.

לעניות דעתי, מה שקרה זה שבמקום לקבל מידע ממקור מהימן, נטול- פניות ומקור כל החכמה- החליט האדם להתחכם ולחשוב בטעות- שהוא אינו מתאר את המציאות- אלא מייצר אותה.

כדי לנסות ולהסביר את השינוי שחל בתפקידה של התקשורת הישראלית- וגם לבקר אותו בדרך המאפשרת "ללכת בין הטיפות ולהישאר יבש"- נראה לי שמערכת הבחירות שהסתיימה השבוע הוכיחה לכולם כי אמצעי תקשורת ההמונים השלימו את המעבר האיטי אך הוודאי מ-שופר- פשוט, המפיק קולות יבבה מוכרים- ל-חצוצרה- גדולה ומנקרת עיניים ככותרת, העושה הרבה רעש גדול- או במילים אחרות: "רוב מהומה על לא מאומה".

הרב הראשי לישראל וכיום הרב הראשי לתל-אביב-יפו, הרב ישראל מאיר לאו, מביא באחד ממאמריו העוסק בתקשורת ההמונים מזווית יהודית תחת הכותרת: "חצוצרות הכסף", רעיון נפלא שלימד אותו חמיו, הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל שבעיקרו מפורש כך: על פי פירוש הגמרא במסכת מנחות, כל הכלים שעשה משה רבנו בזמנו היו כשרים לו ולדורות- חוץ מכלי אחד שהיה כשר לשעה ולא לדורות. חצוצרות הכסף- כלומר החצוצרות היו כשרות רק לאותו הדור- כיוון שסימניהן בצורת התקיעה היו ידועות רק לעם ישראל באותו הזמן.

והנמשל ברור. התקשורת, כפי שמסביר הרב ישראל לאו מחייבת התחדשות בכל דור כדי להתאים את עצמה אליו ואין להתעלם מעוצמתה ומכוחה לחולל פלאות נפלאות. כמובן, אם יודעים להשתמש נכון, באילו כלים ומתי.

נדמה שהמעבר בין קול השופר, המחייב את השומע לזכור דברים כמו שבירת הגאווה, ופשטות משולבת בעוצמה- לקול החצוצרה- שמנסה בכוח לעשות פיל מכל זבוב, ולגרום לכל שאר הקולות להיראות קטנים ולא חשובים- פגע משמעותית בשיח הציבורי, בקול האחר, ובעיקר- הסיט את משמיעי הקול הציבורי מתפקידם המקורי.

אמנות השופר- המוזכרת בהקשרים תקשורתיים רבים, כמו למשל מעמד הר-סיני, ביאת המשיח והגאולה השלמה מחייבת את בעל-התוקע לבחור שופר פשוט ולהיות פשוט. החזרה הנדרשת למקורות המתארים מציאות- במקום לנסות לפרש מקורות אחרת כדי לייצר אותה- עשויה להביא לתוצאה המיוחלת רק על פי דרך התורה: "וכל העם רואים את הקולות".

רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו דוא"ל ל- [email protected]